הארנב שלא אהב גזר

פעם לפני הרבה הרבה שנים חי ארנב בשם פוקינו. כשהיה תינוק אמו נתנה לו גזר, חסה ומלפפון. פוקינו אכל רק את המלפפון והחסה, את הגזר הוא השאיר בצד ונגס בו רק נגיסה אחת קטנה בגלל שזה לא היה טעים לו. הוא בכה אחרי שאכל את הגזר כי בעיניו היה לו טעם מגעיל. 

אמא ארנבת הגיעה בבהלה כי היא חשבה שמשהו רע קרא לפוקינו הקטן אבל פוקינו אמר לה: "אמא, לגזר הזה יש טעם מגעיל אני לא רוצה לאכל אותו", "אבל פוקינו", אמרה אמא ארנבת, "גזר זה המאכל הבריא ביותר שיש לנו בבית, זה עוזר לנו לראות יותר טוב ואז תוכל לראות את האויבים שלך מרחוק ותוכל להישמר מפניהם". 

פוקינו הקטן חשב וחשב ולבסוף שאל את אמו: "אמא יש סוגים שונים של גזרים?" ואמו ענתה לו: "בוודאי פוקינו שלי יש עשרה סוגים שונים של גזרים". פוקינו שאל אותה: "אמא איזה סוג גזר אכלתי?", "את הגזר הגדול", ענתה לו אמו, "אתה רוצה שאומר לך את השמות של הסוגים האחרים שלא אכלת של הגזרים, פוקינו?", שאלה אמו, "כן בוודאי", ענה פוקינו. "טוב, יש גזר שחור, גזר לבן, גזר צהוב, גזר כתום, גזר קטן, גזר כחול, גזר תכלת, גזר אדום וגזר ממוסרק, פוקינול'ה שלי" ענתה אמו.

"אה", אמר פוקינו, "אז אני רוצה לטעום מכל סוג". אמו נענתה לו ונתנה לו מכל הסוגים השונים של הגזרים שהוא לא אכל. פוקינו טעם מכולם אבל אף אחד לא היה טעים לו חוץ מהאחרון, "גזר קטן" אמר פוקינו. "מהיום  גזר קטן זה המאכל האהוב עלי" אמר, "כי זה באמת מאד טעים. כל יום אני אוכל לפחות גזר קטן אחד" אמר פוקינו. "יופי פוקינו" אמרה אמו בשביעות רצון. 

ככה היה כל השנים. כל ארוחה היה אוכל פוקינו שלושה גזרים קטנים, רבע כדור חסה ושני מלפפונים, עד שיום אחד מצא פוקינו בגזר הקטן שלו תולעת שהתחילה לאכול אותו ואז אמר פוקינו לתולעת: "הי תולעת מה את עושה בדיוק בתוך הגזר הקטן שלי?" ענתה התולעת, "לא שלך הוא, ארנב, כי אני התחלתי לאכול אותו, אז שלי הוא". ופוקינו (שהיה כבר מבוגר) ענה לה: "הוא היה בצלחת שלי, שלי הוא" אמר פוקינו. 

"אם לא תיתן לי לאכול את הגזר הקטן, אהרוג אותך", אמרה התולעת לפוקינו המבוהל. ופוקינו אמר לה "או או אוקיי תולעת, תאכלי את זה את", ואחרי שסיים לומר את המילים האלה ברח משם פוקינו. ומאז הוא לא אוהב גזר קטן ולא שום סוג של גזר אחר כי הוא פוחד שתהיה שם עוד תולעת ובזה הסיפור נגמר.